פסק-דין בתיק ע"א 6631/10

הנשיא א' גרוניס:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) מיום 6.6.2010, בגדרו נדחו, מחמת התיישנות, שתי תובענות שהגישו המערערים למתן סעד הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעלים (חלקיים) של חלקות מקרקעין המצויות בכפר דבוריה.

2.        המדובר בשתי תובענות שהוגשו בשנת 2003 ואוחדו בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. בתובענה הראשונה (ת"א 516/03) עתרו המערערים 4-1, כולם יורשיו של המנוח תאופיק סעיד עבד אלמג'יד עזאיזה (להלן - המנוח תאופיק), לסעד הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעלים של 249/1494 חלקים מהחלקה הידועה כחלקה 6 בגוש 16962 (להלן - חלקה 6). בתביעתם טענו המערערים 4-1 כי בשנת 1951 חתם אביו של המנוח תאופיק (להלן - המנוח האב) על יפוי כוח בלתי חוזר לפיו התחייב למכור למנוח תאופיק את הזכויות האמורות בחלקה 6. בהקשר זה נציין כי המערערים מחזיקים בחלקים מסוימים מחלקה 6, ומתגוררים בבתים שנבנו בשטח החלקה. בתובענה השנייה (ת"א 543/03) עתרו המערערים 4-3 לסעד הצהרתי לפיו הם, ושני משיבים פורמליים, זכאים להירשם כבעלים של שליש מהחלקה הידועה כחלקה 24 בגוש 16972 (להלן - חלקה 24). בתביעתם טענו המערערים 4-3 כי בשנת 1972 חתם המנוח האב על יפוי כוח בלתי חוזר לפיו התחייב להעביר להם ולשני משיבים פורמליים את הזכויות האמורות בחלקה 24 במתנה וללא תמורה. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבים בערעור שלפנינו הם יורשיו ויורשי יורשיו של המנוח האב, אשר מכוח הירושה נרשמו בשנת 1985 כבעלים של החלקות שעומדות במחלוקת.

3.        בית המשפט המחוזי דחה את התובענות מחמת התיישנות. בתוך כך, קבע בית המשפט כי אין להיעתר לטענות המערערים בדבר אי-תחולת חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות או החוק). תחילה דחה בית המשפט את הטענה שבתביעות אכיפה אין החוק חל. זאת, הן משום שהמערערים עתרו לסעד הצהרתי ולא לאכיפה, הן משום שאף על תביעות אכיפה חלות הוראות החוק. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה שחוק ההתיישנות אינו חל משום שמדובר בתביעה במקרקעין מוסדרים, בהתאם לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן-חוק המקרקעין). את הטענה דחה בית המשפט מן הטעם שזכויותיהם של המערערים אינן זכויות קניין רשומות אלא זכויות אובליגטוריות שטרם הוכחו ונרשמו, ולכן בהתאם להלכה הנוהגת אין סעיף 159(ב) האמור חל עליהן.

           משקבע בית משפט קמא כי חוק ההתיישנות חל על המקרים שבפניו, פנה להכריע במחלוקת בין הצדדים בדבר המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. המשיבים טענו כי התקופה החלה ממועד החתימה על יפויי הכוח. המערערים, לעומתם, טענו כי התקופה החלה במועד בו גילו את דבר רישום צו הירושה בלשכת רישום המקרקעין, קרי בשנת 1985. לכן, לשיטתם, במועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות. בית משפט קמא בחן את הראיות בנוגע לשתי העסקאות, ובא לידי מסקנה שעילת התביעה ביחס לחלקה 24 התגבשה לכל המאוחר בשנת 1975. זאת, משום שבשנה זו בנה אחד המשיבים בית על החלקה, בידיעתם של המערערים. באשר לעילה ביחס לחלקה 6 עולה מפסק הדין של בית משפט קמא, כי אף אם אכן נתגבשה עילה ביחס לחלקה 6, הרי שהיא התיישנה משום שהמערערים ידעו עליה זמן רב לפני שהגישו את התביעה. כמו כן, ראוי לציין כי בפסק הדין הדגיש בית המשפט כי מצא את עדותו של מחמוד עבד אל רחמן עזאיזה מטעם המשיבים מהימנה, ברורה וקוהרנטית, ומנגד קבע כי אין ליתן אמון בעדותו המגמתית של המערער 1.

           נוכח קבלת טענת המשיבים בדבר התיישנות, לא דן בית המשפט בטענות המקדמיות האחרות של המשיבים ובטענות שהועלו לגופם של דברים.

4.        בערעור טענו המערערים, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אבחן בין שתי התובענות, על נסיבותיהן השונות, ודחה את שתיהן מאותם שיקולים. עוד טענו המערערים, כי בית משפט קמא לא קבע קביעות אופרטיביות מפורשות באשר לתוקפו של יפוי הכוח משנת 1951 או לתקופת ההתיישנות של התביעה בנוגע לחלקה 6. בהקשר זה ציינו המערערים, כי מסקנותיו הבלתי-מפורשות של בית המשפט בדבר היעדר תוקפו של יפויי הכוח משנת 1951 מתבססות על עדות מפי השמועה ותו לא. באשר ליפוי הכוח משנת 1972, שעליו מתבססת התביעה הנוגעת לחלקה 24, טענו המערערים כי המנוח האב העביר למנוח תאופיק את הזכויות בחלקה 24 וכן בשלוש חלקות נוספות, אשר בהן נרשמו המערערים כבעלים. לטענתם, היעדר הרישום ביחס לחלקה 24 נובע מהעובדה שבאותה עת הייתה רשומה הערת אזהרה על החלקה, והעובדה שהמשיבים לא תקפו את יפוי הכוח ביחס לשלוש החלקות האחרות מעידה על תוקפו.

           אשר לשאלת ההתיישנות טענו המערערים כי שגה בית המשפט בקובעו שאין המדובר בתביעות אכיפה. לשיטתם, התביעה הנוגעת לחלקה 6, המבוססת כאמור על יפוי כוח משנת 1951, היא תביעת אכיפה שעילתה נוצרה טרם חקיקת חוק ההתיישנות ולכן לא חלה עליה התיישנות. בנוסף, חזרו המערערים על הטענה לפיה שתי התביעות הינן תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, ולפיכך בהתאם לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אין תחולה לחוק ההתיישנות. לחלופין טענו המערערים, כי אף אם חל חוק ההתיישנות, אזי המועד בו החלה תקופת ההתיישנות הוא המועד בו כפרו המשיבים בנאמנותם ופעלו לרישום הזכויות בחלקות 6 ו-24 לטובתם, קרי בשנת 1985. לכן, לפי טענה זו, בעת הגשת התביעות לא חלפה תקופת ההתיישנות.

           כמו כן, השיגו המערערים על מסקנותיו של בית משפט קמא מניתוח הראיות. לטענתם, קביעותיו העובדתיות אינן מבוססות, ואין די בעדויות המשיבים כדי להביא למסקנות שאליהן הגיע בית המשפט. לסיום, טענו המערערים כי בית המשפט לא ייחס חשיבות מספקת לעובדה שהם מחזיקים בחלק מחלקה 6, ובנו בה את בתי המגורים שלהם.

5.        המשיבים, לעומת זאת, סומכים ידם על פסק דינו של בית משפט קמא. בתוך כך, הדגישו את האמון המלא שנתן בית המשפט בעדות מטעם המשיבים ואת היעדר האמון בעדות מטעם המערערים. בנוסף, טענו המשיבים בהרחבה את טענות ההתיישנות והשיהוי, הן באשר לחלקה 6 הן באשר לחלקה 24, וציינו את הנזק שייגרם להם אם תתקבל תובענה שהוגשה בשלב כה מאוחר. כמו כן, חזרו המשיבים על טענותיהם בדבר היעדר תוקפם של יפויי הכוח משנת 1951 ו-1972.

6.        ביום 31.7.2012 קיימנו דיון בערעור. בתום הדיון הצענו לצדדים הסדר פשרה מסוים. המערערים קיבלו את הצעתנו, אך ביום 3.9.2012 דחו המשיבים את ההצעה. נוכח דברים אלו, החלטנו לקיים דיון נוסף, אשר נערך ביום 24.12.2012. גם בדיון זה ניסינו להביא את הצדדים לידי הסכמה, אך הניסיון לא צלח. על כן, שמענו את טענות הצדדים, ולא נותר אלא להכריע בערעור.

7.        הסוגיה העומדת במוקד פסק דינו של בית משפט קמא, וכן בטענות בערעור, היא סוגית ההתיישנות. על כן אנו, כבית משפט קמא, נדון תחילה בסוגיה זו. נפתח בבחינת הטענות לפיהן אין תחולה לחוק ההתיישנות. לאחר מכן, וככל שנקבע שחוק ההתיישנות חל על המקרים שבפנינו, נבחן מתי החלה תקופת ההתיישנות והאם בשנת 2003 - עת הוגשו התביעות - חלפה התקופה.

8.        כאמור, המערערים טענו כי אין תחולה בענייננו לחוק ההתיישנות, וזאת משום שמדובר בתביעות אכיפה, וכן משום שמדובר בתביעות החוסות תחת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. נדון בטענות לפי סדרן. לפי סעיף 2 לחוק, תביעה לקיום כל זכות שהיא נתונה להתיישנות, וזאת בהתאם לתקופות הקבועות בחוק. וכבר נפסק כי חוק ההתיישנות חל אף על תביעות אכיפה ועל תביעות לקיום זכויות שביושר (ראו למשל: ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון, פ"ד מ (2) 802, 808-807 (1986)). אשר לתקופת ההתיישנות, מורה סעיף 5(2) לחוק כי בתביעות הנוגעות למקרקעין מוסדרים אורכה של תקופת ההתיישנות הוא 25 שנים. לפי סעיף 6 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

           סעיף 29 לחוק מונה שורה של הוראות מעבר. הוראות אלה עניינן בתביעות שעילתן נוצרה לפני חקיקת חוק ההתיישנות, קרי לפני שנת 1958. סעיף 29 קובע כך:

"הוראות מעבר

 " 29. (א) ...

(ב) ...;

(ג) תביעה שלא נתיישנה לפני תחילתו של חוק זה יחולו עליה כל הוראות חוק זה;

(ד) בכל המקרים האמורים בסעיף זה לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה".